שדות תות (ורוברב!) לנצח

שישי בבוקר, תל אביב.
ירושלמית שאני סוגדת למתכוניה וצילומיה מחכה עם מצגת מעוצבת וחולצת פסים. היא מקסימה ומלאת הומור בעולם האמיתי כמו בעולם הוירטואלי. באתי ללמוד ממנה איך לצלם אוכל כמו שצריך.

בהתחלה נזרקו לחלל האוויר מילים ומושגים כמו אור אחורי ואור צידי והצללות וצמצמים. עשיתי את עצמי מבינה, הנהנתי ורשמתי. אחר כך במרפסת שטופת שמש חורפית, עלינו נשים בכל הגילאים ושיחקנו באוכל. סידרנו שעועית בצבעים, פיזרנו עדשים, זרקנו עלים של פטרוזיליה בנונשלנט לתוך הפריים. להוסיף עוד עגבנית שרי או שזה אובר-קיל? לצלם את הפלפל מהצד או מלמעלה? על רקע שחור או ורוד? ככה, בוקר שלם. שעבר בטיל. יש מצב שמההלם של הסדנא המופלאה הזו לא נגעתי בבלוג שבועות ארוכים.

אבל אז בשבוע שעבר, בסיבוב השבועי שלי בשוק ראיתי אותו: רוברב! הרוברב ואני הכרנו בצרפת לפני כמה שנים, אצל סופי, חברה של חצי-כוס-מלאה. סופי הכינה ממנו ריבות בצנצנות קטנות שעמדו על הראש לאורך השיש באיזו שבת אחת שהזמינה אותנו לארוחת מולים וצ'יפס (סופי עובדת בחנות דגים, עבודה שאינה הולמת את עדינותה וכישוריה). היא הכינה גם סורבה עם תותים, השילוב הקדוש של הרוברב.

בארץ עונת הרוברב נמשכת יומיים בערך, ואלה אותם יומיים אחרונים שיש תותים, שזה ממש ממש עכשיו. אי לכך ומפה לשם, לא היתה לי ברירה. הייתי מוכרחה להכין את הסורבה, וגם לצלם אותו כמו שאפרת לימדה (או לפחות לנסות).

 

סורבה רוברב ותותים

מה צריך

4-5 גבעולים רחבים של רוברב (אני מצאתי בדוכן של כרמלה בקצה הדרומי של שוק הכרמל)
חבילת תותים (כ- 300 גרם)
כוס סוכר
כוס מים
כף מיץ לימון

הכנה

חותכים את הפירות. תותים לרבעים, רוברב לעובי סנטימטר שניים (את הקצוות זורקים).

בסיר גדול מבשלים את הרוברב עם המים והסוכר. מביאים לרתיחה, מכסים ומבשלים כעשר דקות עד שהרוברב מתרכך.

מורידים מהאש. מוסיפים את התותים ואת מיץ הלימון.

טוחנים בבלנדר מוט (או מעבירים למג'ימיקס) עד שהתערובת חלקה.

שופכים לתבנית אלומיניום או זכוכית שישרדו בפריזר (תבנית לחם או אינגליש קייק עובדת טוב).

מקפיאים לשעתיים. אחרי שעתיים מוציאים מהפריזר ומערבבים בעזרת מזלג. מחזירים להקפאה וחוזרים על הפעולה אחת לחצי שעה, בערך פעמיים שלוש. זה עוזר למרקם להשתפר. מומלץ להוציא מהפריזר כעשר דקות לפני הגשה או חמש אם חמסין.

מהר, מהר, לפני שייגמר.

כן יש בפוסט הזה מיליון תמונות בהגזמה.

 

העוגיות של פבריס

חצי-כוס-מלאה החליט שגזלתי ממנו את חדוות האפייה. מסתבר שפעם מזמן לפני שהכרנו הוא היה קונדיטור בסתר ואף אחד לא ידע. מאז תפסתי בעלות על גזרת הקינוחים שהתקבעה יותר ויותר עם הזמן ועם האתגר החדש להעלות פוסטים לבלוג.

מפה לשם לפני חודש הודיע שהוא חוזר לאפות. שלף מהארון את תנ"ך הקינוחים הצרפתי שלנו (של Larousse) ומתוך מאות מתכונים בחר ללא ספק את המתכון הכי סתמי, הכי לא סקסי, הכי פחות אטרקטיבי. כמו כן לא פוטוגני בעליל.

אבל לעוגיות קוראים גאלט ברטון על שם החור בצרפת שבו הוא גדל ועל כן היה ברור לו שהוא חייב להכין אותן.

מה אני אגיד לכם.
מדובר בעוגיות החמאה הכי טובות שאכלתי בחיים.
לוקח נטו חמש דקות להכין אותן.
על לא דבר.

עוגיות החמאה של פבריס (או: גאלט ברטון)

מה צריך?

130 גרם חמאה מלוחה (אם לא משיגים מלוחה מוסיפים קורט מלח. עדיף פלור דה סל או מלח ים אטלנטי ואם אין אז רגיל)
135 גרם (כוס ושליש) סוכר
1 צהוב של ביצה
230 גרם (כוס ושני שליש) קמח
1 שקית אבקת אפייה

איך עושים?

החמאה חייבת להיות רכה. הדרך הכי טובה היא להשאיר אותה מחוץ למקרר כמה זמן, אבל אז צריך לתכנן מראש וזה לא תמיד המצב כשרוצים עוגיות לא כל שכן כשיש להן זמן מנוחה במקרר. לחמם במיקרו זו לא אופציה כי היא תימס. הדרך הכי מוצלחת לרכך חמאה מהר היא לחתוך אותה לקוביות, לשים כוס זכוכית גדולה עם מים במיקרו למשך כדקה, לשפוך את המים ואז להפוך את הכוס הריקה מעל קוביות החמאה. האדים ירככו אותה מהר.

כשהחמאה רכה מוסיפים אותה לקערה יחד עם הסוכר והצהוב של הביצה וטורפים עם מטרפה עד שמתאחד.

מוסיפים את הקמח ואבקת האפייה עד שנוצר בצק. מעבירים אותו לנייר אפייה ומאחדים לכדי נקניק ארוך. כשיש צורה לא מושלמת של נקניק אפשר לקחת סרגל או ספר ולהדק את הנקניק בתוך נייר האפייה. זה יהפוך אותו למושלם. הגליל בערך בעובי של 3 ס"מ.

עכשיו החלק המבאס כי מקרר לפחות לשעה. אחרי הקירור מוציאים ופורסים לעוגיות בעובי של חצי ס"מ.

מסדרים על נייר אפייה ואופים 10 דקות ב – 200 מעלות. שימו לב, אם התנור חזק מאוד לאפות בחום נמוך יותר. העוגיות לא אמורות להזהיב מאוד, אולי ממש בקטנה בצדדים. הן מתייצבות לגמרי אחרי שמוציאים אותן מהתנור. ממליצה לעשות נגלה קטנה ראשונה לבדוק את התנור שלכם.

נותנים בקופסא למישהו שאוהבים (כי קלוריות).

הירוק היום ירוק מאוד

כשהייתי צעירה (אני כבר מספיק גדולה כדי לכתוב כזה דבר) הייתי קורבן אופנה. בכל עונה קניתי את הפריט-חובה התורן. באייטיז לבשתי בוקסרים של בנים עם טישרט מודפסות לביצפר, בניינטיז גזרתי חולצות וענדתי שרשראות קולר מקטיפה (היא חזרה. הו, האימה!). אחר כך הגיעו המכנסיים המתרחבים, והסקיני, וחצאיות האיי. פרחי האוברסיייז של סקס והעיר, והסמרטוטים בצבעי המונוכרום של שנות העשרים בפיק אפ ברים בתל אביב. אי שם בין הבריחה שלי לאשרמים בהודו וההתמסרות המתבקשת לשרוואל אלאדין, לבין הריונות וילדים ו"טרינינג ויתרתי", מאסתי במעודכנות אופנתית ואימצתי מדים על-זמניים (שחור-לבן-חולצות פסים).

אבל מה שנכון לבגדים לא תמיד נכון לאוכל ולכן נכנעתי לטרנד המאצ'ה, אבקת התה הירוק היפני שמככבת בכל בלוג אוכל, מרוחה על כל הפינטרסט ואם להאמין לשמועות כבר החליפה את הקפוצ'ינו בניו יורק. ראו הוזהרתם, מדובר בטעם נרכש. אבל מיוחד מאוד, עדין ו – ובכן, ירוק.

לאופים הנועזים.

פיננסייר מאצ'ה

פיננסייר היא עוגיה צרפתית קלאסית שמשלבת שקדים טחונים, חלבונים, קמח וחמאה אגוזית (beurre noissette, חמאה רגילה שבושלה עד השחמה). פה בגרסה הטרנדית הירוקה, פריז פינת טוקיו.

משהו קטן וטוב

היא כבר מספיק גדולה כדי לזכור שבקיץ יש דובדבנים בשוק. היא מחכה לזה כבר מפסח.

לפעמים אני קולטת שהיא יודעת דברים. סתם דברים. כמו, שמות של צמחים, ושלא מתפרצים לכביש, וש"גב זקוף בריא לגוף".

אני כבר לא היחידה שמלמדת אותה דברים.

היא גם יודעת להגיד בעצבים אמא, אני לא רוצה לדבר עכשיו. ואני, לפחות עשר פעמים ביום מתחשק לי להגיד את זה לאנשים, ואין לי אומץ.

היא מבינה את אחיה הקטן, ומדברת בשבילו. בלילה, היא מבקשת לשמוע את הכבשששיששר או את ג'יימס טיילור או את יש אי שם, למרות שהיא יודעת שזה שיר שגורם לה לבכות.

ולפעמים כשחוזרים מהגן, היא מבקשת שנכין יחד משהו מתוק.

אבל אמא, יש בזה גם שוקולד, נכון?

תעירו אותי כשנגמר

אז תכננתי להכין פוסט לפורים עם הוראות להכנת תחפושת אולף-איש-שלג שעשיתי לקטן על פי דרישת אחותו הגדולה, אלזה (מי אני? מה קרה לחיים שלי? לעקרונות? לפמיניזם? להליכה נגד הזרם?).

ואז תכננתי גם להכין רעיונות למשלוחי מנות, ומתכונים לפסח וגם להתחיל עם עוגות גבינה כי מחרתיים שבועות. ובכלל, יש את המתכון ההוא שסימנתי עם השכבות של המרנג והשוקולד והאגסים, ומזמן לא הכנתי מקרונים, ומה עם השרלוט והפרזייה ועוד שניה כבר אין תותים ואין זמן.

אז תכננתי.