So far so good

כבר כתבתי פה פעם על דיכאון חורף? ברור שכן.
ברוך שובך דיכאון חורף.

בלגן בחוץ. גשם, רוח, עלי שלכת מתעופפים. עננים קודרים שוקעים על חולות המועדים. הספה בחצר נפרדת מלילות הקיץ החמים, מהבירות, הסיגריות והחברים, ומתעטפת יריעת ניילון רחבה. כריות ומחצלות נערמות לפינה מוכנות לתרדמת החורף שלהן. הכביסה מתנחלת להתייבש באמצע המרחב המוגבל גם כך שהוא הסלון-חדר המשחקים-המשרד הביתי.

בלגן בראש. מחשבות על העבר ודאגות לגבי העתיד מתנגשות כמו מכוניות בלונה פארק. מה יהיה, איך יהיה, איפה יהיה, ומתי. לחישה של רציונליות מהדהדת בתודעה: זה ממש לא הזמן עכשיו להחלטות גדולות ומשנות חיים. לא. זה הזמן לסדר את הארון. להתראות לכם בגדי ים וכפכפים, שלום סוודרים וצעיפים. להיפרד מחלקם, לפנות מקום. לנקות. להתנקות. להשתבלל. לצלול מתחת לכירבולית מול אלישיה פלוריק ומיסטר ביג (ולהרהר אם הייתי סולחת לו במקומה. ברור שלא. אבל רגע, הוא מיסטר ביג. ברור שכן).

לברוח,
ובכל זאת להישאר.
להכין משהו מנחם ממקום רחוק.

Far Breton

כשהיינו בצרפת באוגוסט האחרון, ביקרנו שוב את החברים של חצי-כוס-מלאה בקצה של היבשת. שם, בבית האבן הקטן לצד גינת ירק ולול תרנגולים בתוך שדות של חיטה, לא רחוק מהמיגדלור העתיק ביותר בצרפת ועל שפת האוקיינוס האטלנטי, שם פתאום הרגשתי שוב כמו בסיני.

אחרי ארוחת ערב סביב שולחן ארוך מלא באנשים שצצו משום מקום, עמוס גבינות ונקניקים, ותבשילים מהבילים ויין, הו כמה יין, מישהו זרק שיש רק שלוש ביצים ואי אפשר להכין את עוגת השוקולד המפורסמת של ברונו. אבל פופו (שם לא בדוי) אמר שסבתא שלו לימדה אותו להכין פאר. פאר היא עוגה מסורתית מחבל בריטני, עוגה של חקלאים פשוטים מפעם. זה בעצם מעין פודינג אפוי עם שכבה של ריבת שזיפים שפופו בחתרנותו הרבה החליף בקוביות שוקולד.

היה לי ברור שגם הפעם אני יוצאת מהמקום הזה לא רק עם שלווה פנימית עמוקה ורצון לעזוב הכל ולהתמסר לגידול קישואים במערב צרפת, אלא עם עוד מתכון מושלם ומנצח שיש בו חמישה מרכיבים, קערה אחת, חמש דקות עבודה ומסורת ארוכת שנים של נחמה.

מה צריך

5 כפות סוכר + עוד קצת לקישוט
7 כפות קמח
3 ביצים
1/2 ליטר חלב
קוביות או מטבעות שוקולד מריר איכותי
קצת חמאה לשימון התבנית ולציפוי

הכנה

משמנים היטב תבנית בינונית (לא מתפרקת)

מערבבים בקערה את הקמח, הסוכר החלב והביצים וטורפים במטרפה ידנית או חשמלית

שופכים את התערובת לתבנית

מפזרים מטבעות או קוביות שוקולד מריר איכותי ומניחים אותן בעדינות כדי שלא ישקעו עד התחתית. לא שזה נורא אם זה קורה, זה גם טעים, אבל הרעיון הוא שהם ישוטו להם באמצע.

מפזרים מלמעלה סוכר ותלתלים של חמאה (פורסים דק עם סכין חדה). פופו פיזר גם קוקוס, אני פחות התלהבתי.

אני גם הייתי יחסית קמצנית בחמאה (הדיאטה, וזה). אז רק לשם ההשוואה (אסור להשוות!), ככה זה נראה שם (וסליחה על הצילום הגרוע, כאמור בתום ארוחת ערב מרובת יין):