הודו, אפטר סאם טיים

זהירות! פוסט ארוך ורגשני מהרגיל, אך בסופו המתכון הקליל לפינוק הזה:

חבר הנפש שלי אמר לי פעם בציניות האופיינית ערב נסיעתי לטיול-אחרי-צבא-באיחור-של-שמונה-שנים: "למה להירגע כשאפשר לחרוד?". הדברים נאמרו על רקע מצבי החרדתי הקיצוני מהתסבוכת שהכנסתי עצמי אליה אותה עת, מבחירה חופשית ומדעת, לעזוב הכל ולעלות לבדי על מטוס לדמוקרטיה הגדולה בעולם.

ואז נחתתי. ולתהדמתי, החרדות נעלמו כלא היו שם מעולם (אם לא לוקחים בחשבון את הערב ההוא עם ה"ספיישל שייק").
חודשים בהם לא ידעתי איך ייראה מחר. איזה איך ייראה מחר? איך תיראה עוד שעה.

וזה היה בסדר.

חוסר וודאות, וכיף (תגלית מרעישה, לא פחות).

ומאז, דברים שאני מנסה לזכור:

את באבא על הגנגס מתקפל לתנוחת ביסלי יוגה, ואת הלונדוני שייעץ לי להקשיב לכל ההקלטות של ג'ורג' הריסון אחרי הביטלס.
שלא כדאי לשים תיק על גג של אוטובוס, אבל שלשבת על הגג בנסיעה זה דווקא רעיון לא רע בכלל.
שלפעמים עדיף להיות בודד מאשר עם מישהו שלא, וגם שלא כדאי להסתכל לקופים בעיניים.
כמה רומנטיות יכולות להיות הפסקות חשמל, וכמה יפים העלים על העצים אחרי עשרה ימים של שתיקה.
ושכשקשה לטפס כדאי ללכת בצעדים קטנים.
שאחרי הגשם השמיים מתבהרים, ושאפשר לבלות יום שלם בתוך ענן, ושקשת מופיעה לא רק בשמיים.
ואיך זה מרגיש לצעוק ביער לבד.
שהחיים זה מה שעובר לנגד עיניך דרך חלונות של רכבות,
שכן ולא הן שתי מילים נרדפות לאולי.
שחוסר וודאות יכול להיות כיף.

וגם את הטעם של בגסו קייק וכוס צ'אי על פסגות ההימלאיה.

בגסו קייק 

במתכון הזה הכמויות לא מדויקות, כיאה לפוסט באווירה אינדית.

מה צריך?

ביסקוויטים "פתי בר" או עוגיות – הכמות תלויה בגודל התבנית. זה לא מאוד קריטי כי מקסימום יוצאת שכבת בסיס דקה או עבה יותר ואין לכך השפעה על הטעם. אני השתמשתי בכמויות של עוגת הגבינה שמיועדת לתבנית עגולה בקוטר 26 (פה השתמשתי בתבנית מלבנית בינונית). אז למי שמתעקש, 170 גרם או כוס וחצי או 22 יחידות של פתי בר.
100 גרם חמאה
צנצנת ריבת חלב
חבילה שוקולד מריר
קצת חלב או שמנת מתוקה

קומה ראשונה

מרסקים את הביסקוויטים או העוגיות במעבד מזון. אפשר גם להרביץ להם בתוך שקית פלסטיק חזקה עד שהופכים לפירורים. ממיסים את החמאה במיקרו ומערבבים לתוך הביסקוויטים.

משטחים על תבנית עם נייר אפייה, מהדקים טוב טוב עם מרית או תחתית של כוס או עם הידיים ומכניסים לתנור לעשר דקות בערך בחום של כ- 180 מעלות או עד ששחום.

מצננים ומעבירים למקפיא בינתיים. לכמה זמן? לסאם טיים.

קומה שניה

בגדול זה רק למרוח שכבה נדיבה של ריבת חלב על הביסקוויטים. אבל יש כאן שתי מלכודות.
מלכודת מס' 1 – המרקם של ריבת החלב נוקשה מדי. הפתרון – שמים את הצנצנת או קערה עם ריבת החלב בתוך קערה גדולה יותר עם מים רותחים ומערבבים (כמו "בן מארי" רק לא על האש). זה מרכך את המרקם והוא נוח יותר למריחה.

מלכודת מס' 2 – הפירורים של התחתית מתפוררים ומתערבבים עם ריבת החלב. הפתרון – בגדול בשביל זה הקפאנו את התחתית. ככל שהיא מבלה יותר זמן בפריזר כך הפירורים פחות מפריעים למריחה. אבל אם אין סבלנות הטכניקה היא פשוט למרוח שכבה עבה ובעדינות מירבית. ובינינו, גם אם מתערבבים פירורים פנימה, למי אכפת, זה טעים אותו דבר.

מעבירים שוב לסאם טיים במקפיא.

קומה שלישית

שוברים טבלת שוקולד מריר לקוביות וממיסים במחבת יחד עם מעט חלב. בהתחלה מוסיפים חלב ממש בקטנה ואם צריך אז מוסיפים עוד. איך יודעים אם צריך? לא ממש יודעים. הקרם צריך להיות לא נוזלי מדי ולא סמיך מדי. ככה באמצע, כמו יאיר לפיד.

מורחים את השוקולד המומס על שכבת ריבת החלב ומחזירים שוב להתייצבות למקפיא. כן, בדיוק, לסאם טיים.

הגשה

חותכים לאצבעות או לריבועים. כדי שיצא מושלם טובלים סכין גדולה בכוס גבוהה עם מים רותחים בין כל חיתוך. או בגרסת המשפחה שלי – עם ערימה של מזלגות בצד התבנית עד שכל העוגה "מיושרת" (אבל זהירות! מי שמיישר – מתעגל…).

את המתכון למדתי מעמית הנפאלי במסעדה קטנה בשם "ליטל איטלי", במעלה בגסו שליד דראמסללה. סופר לי שהיא כבר לא אך את העוגה ניתן לטעום ברחבי כל הכפר. שימו לב לטכניקה המבריקה של הגלצ'ת השוקולד על ריבת החלב.

מומלץ להגיש גם לצד צ'אי רותח. מתכון מעולה שאימצתי הוא זה של הבלוג המהמם פתיתים. כשאני משקיעה ממש, אני מרתיחה אותו תוך כדי 3 פעמים (בהתחלה,עם החלב ועם הסוכר) כמו שלימד אותי סונו מרישיקש.

כל שנותר, לעצום עיניים ולחלום על שלווה ועל הימלאיה.